Are athletes really getting faster, better, stronger? | David Epstein

Are athletes really getting faster, better, stronger? | David Epstein

SUBTITLE'S INFO:

Language: IW

Type: Human

Number of phrases: 401

Number of words: 2015

Number of symbols: 9288

DOWNLOAD SUBTITLES:

DOWNLOAD AUDIO AND VIDEO:

SUBTITLES:

Subtitles prepared by human
00:00
מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers המוטו האולימפי הוא "סיטוס, אלטיוס, פוריטוס." מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר. ואתלטים הגשימו את המוטו הזה במהירות. הזוכה של אולימפיאדת 2012 במרתון רץ שעתיים ושמונה דקות. אם הוא היה מתחרה מול הזוכה של אולימפיאדת 1904 במרתון, הוא היה זוכה בהפרש של כמעט שעה וחצי. עכשיו לכולנו יש את ההרגשה שאנחנו משתפרים איך שהוא כמין אנושי, מתקדמים בצעדי ענק, אבל זה לא כאילו התפתחנו למין חדש במאה אחת. אז מה קורה פה? אני רוצה להביט במה שבאמת מאחורי המצעד הזה של התקדמות אתלטית. ב 1936, ג'סי אוונס החזיק את השיא העולמי ב 100 מטר. אם ג'סי אוונס היה מתחרה בשנה שעברה באליפות העולם ב 100 מטר, כשהאצן מג'מייקה יוסיין בולט סיים, לאוונס היו עדיין 4 מטר לעבור.
01:07
זה הרבה בארץ הספרינטים. כדי לתת לכם תחושה של כמה זה, אני רוצה להראות לכם הדגמה שנוצרה על ידי מדען הספורט רוס טאקר. עכשיו דמיינו את האצטדיון בשנה שעברה באליפות העולם ב 100 מטר: אלפי אוהדים עם נשימה עצורה רואים את יוסיין בולט, האיש הכי מהיר בהיסטוריה; פלאשים מהבהבים כשתשעת האנשים הכי מהירים בעולם מכווצים את עצמם לתוך עמדת הזינוק. ואני רוצה שתדמיינו שג'סי אוונס במרוץ הזה. עכשיו עצמו את העיניים לשנייה ודמיינו את המרוץ. באנג! האקדח נורה. אצן אמריקאי קופץ לחזית. יוסיין בולט מתחיל לתפוס אותו. יוסיין בולט עוקף אותו, וכשהרצים מגיעים לקו הגמר, אתם תשמעו צפצוף כשכל איש עובר את הקו. (צפצופים) זה כל סיום המרוץ. אתם יכולים לפקוח את העיניים עכשיו. הצפצוף הראשון היה יוסיין בולט. הצפצוף האחרון היה ג'סי אוונס. תקשיבו לזה שוב. (צפצופים) כשאתם חושבים על זה ככה, זה לא הבדל כזה גדול, נכון? ואז תשקלו את העובדה שיוסיין בולט זינק
02:08
על ידי דחיפתו מבלוקים על שטיח שיוצר במיוחד שמעוצב לאפשר לו לעבור מהר ככל הניתן. ג'סי אוונס, מצד שני, רץ על אפר, האפר של עץ שרוף, והמשטח הרך הזה גנב הרבה יותר אנרגיה מרגליו כשרץ. במקום בלוקים, לג'סי אוונס היתה כף גינון בה היה צריך להשתמש כדי לחפור חורים באפר להתחיל מהם. אנליזה ביומכאנית של המהירות של המפרקים של אוונס מראה שאם הוא היה רץ על אותו משטח כמו בולט, הוא לא היה 4 מטר מאחור, הוא היה במרחק של צעד. במקום הצפצוף האחרון, אוונס היה השני. תקשיבו לזה שוב. (צפצופים) זה ההבדל שטכנולוגית מסלול עשתה, וזה נעשה ברחבי עולם הריצה. חשבו על מקצה ארוך יותר. ב 1954, סר רוג'ר באניסטר הפך לאדם הראשון לרוץ מייל בפחות מארבע דקות. היום, תלמידים במכללה עושים זאת כל שנה.
03:08
במקרים נדירים ילדי תיכון עושים את זה. נכון לסוף השנה שעברה, 1,314 גברים רצו מייל בפחות מארבע דקות, אבל כמו ג'סי אוונס, סר רוג'ר באניסטר רץ על אפר רך שגנב הרבה יותר אנרגיה מרגליו מהמסלולים הסינטטים היום. אז התיעצתי עם מומחי ביומכאניקה כדי לגלות כמה לאט יותר זה לרוץ על האפר מאשר על מסלול סינטטי, וההסכמה שלהם היא שזה אחד וחצי אחוז איטי יותר. אז אם תיישמו המרת האטה של אחוז וחצי לכל איש שרץ את המייל בפחות מארבע על מסלול סינטטי, זה מה שקורה. רק 530 נשארו. אם אתם מביטים בזה מנקודת המבט הזו, פחות מעשרה אנשים בעשור הצטרפו למועדון המייל בפחות מארבע מאז סר רוג'ר באניסטר. עכשיו, 530 זה הרבה יותר מאחד, וזה בעיקר בגלל שיש הרבה יותר אנשים שמתאמנים היום והם מתאמנים בצורה חכמה יותר. אפילו נערי מכללה הם מקצוענים באימונים שלהם יחסית לסר רוג'ר באניסטר, שהתאמן 45 דקות כל פעם כשהוא מתחמק מהרצאות גניקולוגיה בבית הספר לרפואה. והבחור הזה שזכה במרתון באולימפיאגת 1904
04:10
בשלוש וחצי שעות, הבחור הזה שתה רעל עכברושים וברנדי בעודו רץ על המסלול. זה היה הרעיון שלו לסם משפר ביצועים שלו. (צחוק) בברור, אתלטים נעשו יותר שאפתנים גם בנוגע לסמים משפרי ביצועים, וזה עשה הבדל בכמה ענפי ספורט בזמנים מסויימים, אבל טכנולוגיה יצרה הבדל בכל ספורט, ממגלשי סקי מהירים יותר לנעליים קלות יותר. הביטו בשיא לשחיית 100 מטר בסגנון חופשי. השיא תמיד נע למטה, אבל הוא מובלט על ידי הצוקים העמוקים האלה. הצוק הראשון, ב 1956, הוא ההצגה של ההיפוך. במקום לעצור ולהסתובב, אתלטים יכלו לעשות סלטה מתחת למים ולהמשיך מיד בכיוון השני. הצוק השני, ההצגה של מרזבים בצידי הבריכה שאפשרו למים לגלוש, במקום להפוך למערבולות שמפריעות לשחיינים במרוץ. הצוק האחרון, ההצגה של חליפת גוף מלאה עם חיכוך נמוך. בכל ענפי הספורט, הטכנולוגיה שינתה את פני הביצועים. ב 1972, אדי מרקס קבע את השיא
05:12
למרחק הגדול ביותר שנרכב בשעה של 49 קילומטר ו 430 מטר. עכשיו השיא הזה השתפר והשתפר כשאופניים השתפרו והפכו ליותר ארודינמיות עד 1996, כשהוא נקבע על 56 קילומטר ו 764 מטר, כמעט 8 קילומטר יותר משאדי מרקס דיווש ב 1972. אבל אז ב 2000, איגוד האופניים הבין לאומי קבע שכל מי שרוצה להחזיק בשיא היה צריך לעשות את זה עקרונית על אותו ציוד שאדי מרקס השתמש בו ב 1972. אז איפה השיא עומד היום? 49 קילומטר, 699 מטר, שיפור של 269 מטר יותר משאדי מרקס דיווש לפני יותר מארבעה עשורים. בעיקרון כל השיפור של השיא הזה היה בשל הטכנולוגיה. ועדיין, טכנולוגיה היא לא הדבר היחיד שדוחף אתלטים קדימה. בעוד שבאמת לא התפתחנו למין חדש במאה, מאגר הגנים בתוך הספורט התחרותי בהחלט השתנה.
06:14
בתחילת מחצית המאה ה 20, למורי החינוך הגופני והמאמנים היה רעיון שסוג הגוף הממוצע היה הכי טוב לכל סוגי הספורט: גובה ממוצע, משקל ממוצע, לא משנה איזה ספורט. וזה נראה בגוף האתלטים. בשנות ה 20, גובה הקופץ לגובה הממוצע וזורק כדור הברזל הממוצע היה זהה. אבל כשהרעיון הזה התחיל להתפוגג, כשמדעני הספורט ומאמנים הבינו שבמקום גוף ממוצע, אתם רוצים צורות גוף מיוחדות שמתאימות לנישות אתלטיות, מורה של בחירה מלאכותית התחילה, מיון עצמי של צורות גוף שמתאימים לענפי ספורט מסויימים, והגוף של האתלטים הפך לשונה יותר אחד מהשני. היום, במקום אותו גודל כמו קופץ לגובה ממוצע, זורק כדור הברזל הממוצע גבוה בשישה סנטימטר וכבד ב 59 ק"ג. וזה קורה בכל ענפי הספורט. למעשה, אם אתם מסרטטים גרף של גובה מול משקל נקודת מידע אחת לכל שני תריסרי ענפי ספורט בראשית המאה ה 20, זה נראה כך. יש מעט פיזור, אבל זה סוג של מקובץ סביב הגוף הממוצע.
07:16
אז הרעיון הזה מתחיל להתפוגג, ובאותו הזמן, טכנולוגיה דיגיטלית -- הרדיו הראשון, אז הטלוויזיה והאינטרנט -- נתנו למליונים, או במקרים מסויימים מיליארדים, של אנשים כרטיס לצריכת ארועי ספורט עילית. התמריץ הכלכלי והתהילה אפשרו לספורטאי עילית להמריא, וזה הטה לכיוון הרמה העליונה של הביצועים. זה האיץ את הבחירה המלאכותית של צורות גוף מותאמות. ואם אתם משרטטים נקודות מידע לאותם שני תריסרי ענפי ספורט, זה נראה כך. גוף האתלטים הפך לשונה יותר אחד מהשני. ובגלל שהגרף נראה כמו הגרפים שמראים את היקום המתפשט, עם הגלקסיות מתרחקות אחת מהשניה, המדענים שגילו את זה קראו לזה "המפץ הגדול של צורות גוף." בענפי ספורט בהם גובה הוא מעלה, כמו כדורסל, האתלטים הגבוהים הפכו גבוהים יותר. ב 1983, איגוד הכדורסל הלאומי חתם הסכם פורץ דרך שהפך שחקנים לשותפים בליגה, ונתן להם חלק מרווחי הכרטיסים וחוזי הטלוויזיה. פתאום, כל מי שיכל להיות שחקן NBA רצה להיות,
08:16
וקבוצות התחילו לסקור את העולם לאנשים עם גוף שיוכל לעזור להם לזכות באליפויות. כמעט מייד, הפרופורציות של גברים ב NBA שהם לפחות בגובה 2.13 מטר הוכפל ל 10 אחוז. היום, אחד מכל 10 גברים ב NBA הוא בגובה של לפחות 2.13 מטר, אבל אנשים בגובה זה הם מאוד נדירים באוכלוסיה הכללית -- כל כך נדירים שאם אתם מכירים גבר אמריקאי בגיל 20 עד 40 בגובה של 2.13 מטר, יש סיכוי של 17 אחוז שהוא ב NBA עכשיו. (צחוק) זה אומר, מצאו שישה אנשים בגובה 2.13, ואחד מהם ב NBA עכשיו. וזו לא הדרך היחידה בה הגוף של שחקני ה NBA יחודי. זה האיש הויטרובי של לאונרדו דה וינצ'י, הפרופורציות האידיאליות, עם רוחב זרועות שזהה לגובה. רוחב הזרועות שלי שווה במדויק לגובה שלי. שלכם גם כנראה דומה. אבל לא בשחקן ה NBA הממוצע. שחקן ה NBA הממוצע הוא מעט פחות משני מטר, עם זרועות באורך 2.13. לא רק ששחקני NBA הם גבוהים בצורה מגוכחת,
09:17
הם ארוכים במידה מגוכחת. אם לאונרדו היה רוצה לצייר את שחקן ה NBA הויטרובי, היא היה צריך מלבן ואליפסה, לא עיגול ומרובע. אז בספורט שם גודל גדול הוא יתרון, האתלטים הגדולים הפכו לגדולים יותר. בניגוד לזה, בענפי ספורט שם גובה נמוך הוא יתרון, האתלטים הקטנים נעשו קטנים יותר. מתעמלת העילית הנשית הממוצעת התכווצה ממטר שישים למטר עשרים ושתיים בממוצע במהלך 30 השנה האחרונות, יותר טוב ליחס הכוח למשקל שלהן ולסיבסובים באויר. ובעוד הגדול הופך לגדול יותר והקטן לקטן יותר, המוזר הפך למוזר יותר. האורך הממוצע של האמה של שחקן פולו מים ביחס לאורך הכללי של הזרוע התארך, מה שטוב יותר לזריקת שוט חזקה. וכשהגדול הפך לגדול יותר, קטן לקטן יותר, ומוזר למוזר יותר. בשחיה, סוג הגוף האידיאלי היא פלג גוף עליון ורגליים קצרות. זה כמו הגוף הארוך של הקאנו למהירות על מים. וההפך נותן יתרון בריצה. אתם רוצים רגליים ארוכות ופלג גוף עליון קצר. וזה נראה בגוף של האתלטים היום. כאן אתם רואים את מייקל פלפס,
10:18
השחיין הטוב בהסטוריה, עומד ליד הישאם אל גורוג', מחזיק השיא העולמי בריצת מייל. הבדל הגובה בינהם הוא 16 ס"מ, אבל בגלל יתרונות סוגי הגוף בענפי הספורט שלהם, הם לובשים מכנסיים באותו אורך. הבדל של 16 ס"מ בגובה, ויש להם את אותו אורך רגל. עכשיו במקרים מסויימים, החיפוש אחר גוף שיכול לדחוף את הביצועים האתלטים קדימה הגיע ללהציג לעולם התחרותי אוכלוסיות של אנשים שלא התחרו בו בעבר בכלל, כמו רצים למרחק קנייתים. אנחנו חושבים על קנייתים כרצי מרתון מעולים. קנייתים חושבים על שבט קלנג'ין כרצי מרתון מעולים. הקלנג'ין הם 12 אחוז מהאוכלוסייה הקנייתית אבל הרוב המוחלט של רצי העילית. ויש להם, בממוצע, פיזיולוגיה יחודית: רגליים מאוד ארוכות ומאוד רזות בקצוות, וזה בגלל שאבותיהם חיו בקוי גובה מאוד נמוכים ומזג אויר חם ויבש מאוד, והתאמה אבולוציונית לזה היא גפיים מאוד ארוכות
11:18
ומאוד רזות בקצוות למטרות קירור. זו אותה סיבה שלרדיאטור יש סלילים ארוכים, כדי להגדיל את שטח הפנים יחסית לנפח כדי לשחרר חום, ובגלל שהרגל היא כמו מטוטלת, ככל שהן ארוכות ודקות יותר בקצוות, הן יותר יעילות אנרגטית להנפה. כדי לשים את הצלחת הקלינג'ין בפרופורציה, זכרו ש 17 גברים אמריקאים בהסטוריה רצו מהר יותר משעתיים ועשר דקות במרתון. זה קצב של ארבע דקות ו 58 שניות למייל. שלושים ושניים קלנג'ין עשו את זה באוקטובר האחרון. (צחוק) זה מאוכלוסיות מקור בגודל של אטלנטה העירונית. עדיין, אפילו טכנולוגיות משתנות ומאגר גנים משתנה בדפורט לא מכסים את כל השינויים בביצועים. לאתלטים יש צורת חשיבה שונה משהייתה להם. האם אי פעם ראיתם סרט בו מישהו מקבל שוק חשמלי והם מועפים לצד השני של החדר? איך פיצוץ שם. מה שקורה כשזה קורה זה שהזרמים החשמליים גורמים לכל סיבי השריר להתכווץ בבת אחת, והם משליכים את עצמם לרוחב החדר.
12:19
הם למעשה קופצים. זה הכוח שמוכל בגוף האנושי. אבל באופן נורמלי אנחנו לא יכולים לגשת לכולו. המוח שלנו פועל כמגביל, מונע מאיתנו גישה לכל המשאבים הפיסיים, מפני שאולי נפגע בעצמנו, נקרע גידים או רצועות. אבל ככל שאנחנו לומדים איך המגביל עובד, אנחנו לומדים יותר איך לדחוף אותו אחורה רק מעט, בכמה מקרים על ידי שיכנוע המוח שהגוף לא יהיה בסכנת מוות על ידי דחיפה חזק יותר. ענפי ספורט של סבולת ואולטרה סבולת משמשים כדוגמה מעולה. אולטרה סבולת נחשב פעם למזיק לבריאות האנושית, אבל עכשיו אנחנו מבינים שיש לנו את כל התכונות האלו שמושלמות לאולטרה סבולת: אין פרווה ויש כמות גדולה של בלוטות זעה ששומרות עלינו קרירים בעודנו רצים; מותניים צרים ורגליים ארוכות יחסית למבנה שלנו; שטח פנים גדול של משטחים לשיכוך זעזועים. יש לנו קשת בכך הרגל שמשמשת כמו קפיץ. אצבעות קצרות שטובות יותר בדחיפה מאשר בלפיתה של ענפים, וכשאנחנו רצים, אנחנו יכולים להפנות את פלג הגוף העליון והכתפיים כך בעודנו שומרים על הראשים מופנים קדימה.
13:20
בני דודינו הפרימטים לא יכולים לעשות את זה. הם צריכים לרוץ כך. ויש לנו שרירי עכוז גדולים ששומרים עלינו זקופים כשאנחנו רצים. האם אי פעם ראיתם עכוז של קוף? אין להם לחמניות מפני שהם לא הולכים זקוף. וכשאתלטים הבינו שאנחנו מותאמים בצורה מושלמת לאולטרה סבולת, הם לקחו על עצמם אתגרים שלא נשקלו בעבר, אתלטים כמו אצן הסבולת הספרדי קיליאן ג'ורנה. הנה קיליאן רץ במעלה המטהורן. (צחוק) עם חולצה קשורה שם למותניים. זה כל כך תלול שהוא אפילו לא יכול לרוץ פה. הוא מושך בחבל. זו עליה אנכית של יותר מ 2.5 קילומטר, וקיליאן עלה וירד בפחות משלוש שעות. מדהים. וכמה שהוא מוכשר, קיליאן הוא לא פריק פיזיולוגי. עכשיו שהוא עשה את זה, אתלטים אחרים יעקבו, ממש כמו שאתלטים אחרים עשו אחרי שסר ג'ורג' באניסטר רץ מייל בפחות מארבע דקות. טכנולוגיה משתנה, גנים משתנים, ומחשבה משתנה. חדשנות בספורט,
14:21
בין אם זה על משטחי ריצה חדשים או טכניקות שחיה חדשות, הדמוקרטיזציה של הספורט, המנעד של צורות הגוף והאוכלוסיות החדשות מסביב לעולם, ודמיון בספורט, הבנה של מה הגוף האנושי באמת מסוגל לו, התאחדו לעשות אתלטים חזקים יותר, מהירים יותר, אמיצים יותר, וטובים יותר מבעבר. תודה רבה לכם. (מחיאות כפיים)

DOWNLOAD SUBTITLES: